כל אחד מאיתנו נולד כפי שהוא. סט דינאמי של יכולות, תכונות ומאפיינים. האפשרות להתפתח קיימת תמיד, בהיבטים מסוימים לפחות, אבל השאלה היא מהיכן אנחנו מתחילים. האם מלקבל את עצמנו כפי שהיננו ברגע מסוים, או מדחייה עצמית שלא מאפשרת לנו לנשום.
המצחיק הוא שאת הסבל העיקרי אנחנו מביאים על עצמנו. הרי אנחנו אלה המגדירים את הסטנדרטים של השלמות ולפיהם בוחנים את עצמנו ואחרים. והרי תמיד נצא חסרים לעומת דימוי השלמות הזה. חלקים ממנו אולי אפילו בלתי אפשריים לנו לחלוטין (להפוך להיות מטר ותשעים) וגם החלקים שעדיין לא הגשמנו ושאפשריים לנו הם מצב שעדיין לא התגשם, מדוע להלקות את עצמנו על כך שעדיין לא הגענו לשם.
אנו מגדירים את דימוי השלמות שלנו ואחרי כן מלקים את עצמנו על כך שאיננו עומדים בו. האם זה באמת עושה הגיון למישהו? הדימוי הרי אפילו לא נוצר מתוכנו. הוא נוצר כהשפעה של אלפי גורמים חיצוניים לנו, הפועלים עלינו את פעולתם כל הזמן: מדיה, חיברות, חינוך, אילוף. אנחנו למעשה בוחרים לקחת את הכוחות הללו ולאפשר להם גישה ישירה לעיצוב חיינו, הם למעשה הקריטריונים לאיך נכון או לא נכון לחיות עבורנו. בפועל, כל קשר ביניהם לביננו ולבין רצונותינו מקרי בהחלט. אנחנו מאמצים אותם כרצונותינו אנו, אבל זהו שקר גס. שקר הגורם לרוב הכאב בחיינו, שכן איננו יכולים באמת לעמוד בדימוי הזה, לעולם לא. בצורה הזו, לעולם נמשיך לדחות את עצמי, לרצות להיות משהו אחר, לעד.
ניתן להפסיק את מיחזור הסבל המיותר הזה פשוט דרך לראות את זה ולהבחין בתרמית. לראות את הדימוי המלאכותי שנוצר ולראות את מהותו, שקר מכאיב. לסרב לציית לחוקיו ולהתחיל פשוט להיות מי שאנחנו. כפי שאנחנו כרגע. האפשרות להשתפר ולהשתנות זמינה לנו תמיד, אבל הדרך הופכת אפשרית יותר כשמתחילים מלאהוב את מה שכבר יש.
המפתח לשינוי ולהתפתחות הוא קבלה עצמית. זה בתור מילים לא עוזר לאיש. יש דרכים רבות להגיע לקבלה עצמית גדולה ועמוקה יותר. המסלול לכך מתחיל ברצון. נסו לראות היכן אתם לא מקבלים את עצמכם והושיטו יד לעזרה. זו לא תאחר להגיע.
